<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן רפ"ג, ח"ו סימן רנ"ג</h1>
<h2>דף כב.</h2>
עוד שאלת בית דין שזכו לבעל חוב את חובו, וכשבא להגבותו מקרקע של לוה עמד הלוה והקנהו לבנו קטן, אם יש כח ביד בית דין כגון אנן דהדיוטות אנן להוציא מהן הואיל ונראה לבית דין שהדבר הברחה בעלמא וכמתנת בית חורון [נדרים מ"ח ע"א] וגם זה לא נתנה אלא כדי להבריחה מבעל חוב, הודיענו אם יש לעשות תקנה לכך. תשובה אף על פי שראיתי בימי הגדולים אשר בארץ שהיו המערימין עושין כן ונהגו הגדולים נ"ע ענותנות יתירה בעצמם (וחשבו) [וחשכו שבטם] מהם, עם כל זה אני אומר כי זו מצוה רבה וכל אשר דן בזה דן אמת לאמיתו, שתורתינו אמתית ודוחפת בשתי ידים עושה רשעה וכדקאמר ליה רב חסדא למרי בר איסק [ב"מ ל"ט ע"ב] הכי דאיננא לך ולכל אלמי חברך. ומכל מקום בנדון שלפנינו מן הדומה (להבין) [שהדין] פשוט לגבות ממנו אף כשתמצא לומר שהמתנה גמורה בלא שום הערמה, שלא אמרו אין נזקקין לנכסי יתומים אלא משום חשש צררי דקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע, דגרסינן בערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א] שמתיה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. וזה כיון שעמד האב בדין נתקיים השטר בחותמיו ובין גביית בית דין לגמרו של דבר עמד זה ונתן, דבר ברור הוא זה שאין כאן כלום לא משום שובר ולא משום צררי והוה ליה כמית בגו זמניה דגובין אפילו מיתמי קטנים ואי נמי כחייב מודה ושמתוה ומית בשמתיה. ואפילו מלוה על פה לדידן דקיימא לן שעבודא דאורייתא גובה מן היורשין ואפילו קטנים, והוא שיש עדים שלא הגיעה זמנה של מלוה וכדריש לקיש [ב"ב ה' ע"ב], אי נמי כשהעידו עדים שעדיין הוא ביד אביהם. וזה נראה לי ברור ואינו צריך לפנים.
